אימוץ ילדים בישראל הינו תהליך מורכב, הן מבחינה רגשית והן מבחינת המערכת המשפטית, אשר מהווה שומר סף לביצוע ההליך בצורה מבוקרת, התואמת את עקרון טובת הילד. בקבלת ההחלטה המשפטית, תיבחן טובתו של הילד אשר מועמד לאימוץ, בצורה שקולה ואובייקטיבית ובהתאם לנסיבותיו האישיות. הליך האימוץ מוסדר בחקיקה ישראלית.
בשל חשיבות הנושא, מצאנו לנכון לחבר את המאמר שלהלן, שבו נסביר על החקיקה הישראלית הנוגעת לאימוץ ילדים, על הליך האימוץ, על מתן צו הורות ועל אפשרות החרטה של ההורים הביולוגיים. נבקש להדגיש כי מאמר זה מובא לנוחיותכם/ן, קוראים/ות יקרים/ות ואין לראותו כתחליף לייעוץ עם עורך דין לענייני משפחה.
חוק אימוץ ילדים, התשמ"א–1981:
בישראל, חוק אימוץ ילדים, התשמ"א–1981 (להלן: "חוק האימוץ"), הוא החוק המסדיר הליכי אימוץ ילדים בישראל, בעלי התפקידים בהליך ודרך האימוץ. עיקרון העל העומד ביסוד חוק זה, הוא עקרון טובת הילד. מדובר בעקרון שעליו מבוססת האמנה הבינלאומית לזכויות הילד, עליה חתומה ישראל. עקרון זה מתואר כבר בתחילת חוק האימוץ, בסעיף 1ב, כדלקמן:"בעת בחינת טובת המאומץ בהחלטות בהליכי אימוץ יובאו בחשבון זכויות הילד, צרכיו והאינטרסים שלו, לרבות זכותו ליציבות ובכלל זה צמצום העברתו ככל הניתן בין מסגרות או בין משפחתו". חוק האימוץ מסדיר את הליך האימוץ ובהתאם מגדיר מתי קטין יוכל להיות מאומץ (דהיינו: להיות "בר אימוץ") ומי הם ההורים אשר יכולים לאמצו. בישראל ישנם קריטריונים ספציפיים לאימוץ ולא כל זוג יוכל לאמץ. ככלל, הקריטריונים נוגעים לזוגות הטרוגניים נשואים עם הגבלת גיל וכן הגבלות נוספות.
קצת על הליך האימוץ:
בתחילת הליך האימוץ, יש להכיר משפטית בקטין כ"בר אימוץ". הכרה זו תעשה בהתאם לאמור בסעיף 13 לחוק האימוץ, אשר קובע מתי יוגדר קטין כבר אימוץ, בהתאם לנסיבותיו ולנסיבות הוריו הביולוגיים. רק במידה והקטין יוכר כבר אימוץ, יבחנו את המועמדים לאמץ, שהם זוג אשר מעוניין להיות הוריו של הקטין, מבחינה משפטית. בית המשפט לענייני משפחה יבחן את המועמדים ויקבל לידיו חוות דעת ותסקירים מהגורמים המקצועיים. במידה והכל תקין, תחל תקופת מבחן של שישה חודשים, שבה הקטין יתגורר אצל המועמדים לאימוץ, לבחינת ההתאמה ביניהם, תוך ליווי מתמיד של גורמי מקצוע. רק לאחר תקופה זו, יעברו לשלב יצירת ההורות המשפטית, שהיא צו ההורות.
צו הורות:
כאמור, במידה ותקופת המבחן צלחה, בית המשפט לענייני משפחה יורה על תוצאות האימוץ. התוצאה היא מתן צו ההורות, שהוא יצירת הורות משפטית בין המאומץ להוריו המאמצים – וזאת כאמור בחוק האימוץ: "האימוץ יוצר בין המאמץ לבין המאומץ אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים ובין ילדיהם, ומקנה למאמץ ביחס למאומץ אותן הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם; הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ לבין הוריו ושאר קרוביו והסמכויות הנתונות להם ביחס אליו ואולם – (1) רשאי בית משפט לצמצם בצו האימוץ את התוצאות האמורות; (2) האימוץ אינו פוגע בדיני איסור והיתר לענייני נישואין וגירושין; (3) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מהוראות סעיף 16 לחוק הירושה, תשכ"ה–1965."
האפשרות להתחרט – על ידי ההורים הביולוגיים:
אם לא די בהליך האימוץ הארוך שאותו עוברים מועמדים לאימוץ, עליהם לדעת כי במהלך 60 ימים מעת מסירת הקטין לאימוץ על ידי הוריו הביולוגיים, אלו יוכלו להתחרט על המסירה ולהפסיק את הליך האימוץ, בהתאם לאמור בסעיף 16 לחוק האימוץ, וזאת רק אם מסירת הקטין לאימוץ נעשתה מרצונם ולא על ידי החלטה משפטית בדבר אי מסוגלות הורית.
לסיכום:
אימוץ ילדים הינו הליך מסורבל, אשר מחייב ליווי של גורמים רבים. המטרה היא לבקר ולפקח על הליך האימוץ ולהבטיח את טובת הילד המאומץ. מטרה נוספת היא למנוע חטיפת ילדים, כפי שקורה לצערנו גם בימים אלה. בכל מחשבה על הליך אימוץ, מומלץ להתייעץ עם עורך דין לענייני משפחה, אשר יוכל לבדוק האם הפונים עומדים בקריטריונים לאימוץ. במידה וכן, עליו ללוותם בהליך האימוץ בכל היבט משפטי ובהשלכות הכלליות של ההליך, עד למתן צו ההורות ולהפיכתם להורים משפטיים.
