את המאמר הזה נתחיל מהסוף: התשובה לשאלה בכותרת היא פשוטה: תמיד, אלא אם קיימות נסיבות מיוחדות.
במאמר שלפניכן/ם נסביר מה הדין – ומדוע ברירת המחדל היא שהמשמורת הבלעדית ניתנת לאם. בין היתר, נסביר על חזקת הגיל הרך. כמו כן, נסביר מה הדין במקרים שבהם מתקיימת משמורת משותפת. את כל זאת, נעשה לידיעתכן/ם ונוחיותכן/ם, הגולשות והגולשים.
נבקש להבהיר כי המאמר שלפניכם הוא מאמר תוכן שנותן מידע כללי, אין להסתמך עליו, ולראות בו תחליף לייעוץ פרטני בפני עורך דין בתחום המשפחה.
חזקת הגיל הרך ועיקרון טובת הילד – הבסיס החוקי למתן משמורת בלעדית לאם:
משמורת היא זכות משפטית שמוענקת להורה בעת גירושין, לטפל באופן שוטף בילדים המשותפים. כאשר בני הזוג חיים יחדיו ומגדלים במשותף את ילדיהם, הרי שאז שניהם משמורנים על ילדיהם, באופן טבעי. לעומת זאת, בעת גירושין עולה השאלה, מי בעצם יהיה אחראי על הטיפול השוטף בילדים (שכן ילדים נזקקים לטיפול וגידול שוטף)?
בישראל, חלה חזקה שנקראת חזקת הגיל הרך. חזקה זו, גורסת כי ילדים עד גיל שש, קשורים יותר לאימם, גם מבחינה רגשית וגם מבחינה פיזית (לדוגמא – תינוקות שנזקקים להנקת אם). לכן, החוק הישראלי שמבוסס על תפיסה חברתית ומחקרים סוציולוגיים, הוא כי בהיעדר נסיבות מיוחדות, המשמורת הבלעדית תוטל על האם. במקביל לכך, ההורה הלא משמורן ייהנה מהסדרי ראיה, כאשר הכוונה הינה בד"כ לאב.
חזקת הגיל הרך מתוארת בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962. סעיף זה קובע כי בהיעדר הסכמה בין הורים על אופן חלוקת המשמורת, אזי ככלל, תוטל המשמורת על האם (לפחות עד גיל 6), כדלקמן: "לא באו ההורים לידי הסכם כאמור בסעיף 24, או שבאו לידי הסכם אך ההסכם לא בוצע, רשאי בית המשפט לקבוע את העניינים האמורים בסעיף 24 כפי שייראה לו לטובת הקטין, ובלבד שילדים עד גיל 6 יהיו אצל אימם אם אין סיבות מיוחדות להורות אחרת".
עיקרון בסיסי נוסף במשפט הישראלי, בכל הנוגע למשמורת ילדים, הוא עיקרון טובת הילד. כלומר, כל הכרעה בנושא משמורת, תתבסס על בחינת השאלה – האם הדבר הוא לטובת הילדים. ההנחה הבסיסית היא שטובת הילד, לפחות עד גיל 6, היא כי האם תשמש בתור משמורנית בלעדית.
נדגיש כי לצורך הכרעה משפטית בתיקי משמורת, ביהמ"ש נעזר גם בעובדים סוציאליים ובתסקירים שבוחנים את המסוגלות ההורית. חשוב מאוד להתייעץ עם עורך דין משמורת – בשל מורכבות הנושא.
משמורת בלעדית לאם (הסדרי ראיה):
כאמור, בהתאם לעיקרון טובת הילד, ילדים גדלים אצל אמם, שנהנית ממשמורת בלעדית ואחראית על הגידול והטיפול השוטף בילדיה. במקביל, האב זוכה בהסדרי ראיה. נסביר – הסדרי ראיה הם זמנים קבועים שבהם האב נהנה משהות עם ילדיו. זמני שהות מקובלים הינם יום–יומיים בשבוע וכל סוף שבוע שני (זו התפיסה הרווחת, אך כמובן שכל מקרה נבחן לגופו). במקביל, על האב הלא משמורן, מוטלת החובה לשאת במזונות ילדיו, לטובת האם המשמורנית.
האחריות של האם המשמורנית, היא כאמור לטפל בכל היבט שוטף בחייו של הקטין , החל מטיפול יומיומי (הסעות, חינוך, דיור וכיו"ב) ועד לנושאים מורכבים יותר (כגון – ענייני בריאות, רווחה ועוד). בד בבד, חשוב להדגיש כי במקביל לעובדה שהאם היא משמורנית בלעדית, הרי שגם לאב ישנה אחריות בסיסית, שווה לאם, בכל הנוגע להחלטות משמעותיות בנוגע לחייו של הקטין.
שינוי משמורת בלעדית לאם – אימתי?
ניתן לשנות משמורת לצורך שינויים טכניים, כגון – שינוי שעות שהייה או ימי שהייה. במקרים חריגים (של מחלה או חוסר כשרות וכו'), ניתן לעתור לבית המשפט, בבקשה לשינוי משמורת בין ההורים. כאמור, במקרים אלו מומלץ להיעזר בעורך דין גירושין בעל ניסיון.
כמה מילים על משמורת משותפת:
משמורת משותפת היא משמורת שבה שני ההורים נהנים מזמנים קבועים ושווים עם ילדיהם. ככלל, במסגרת משמורת משותפת, ההורים גם מתגוררים בסמוך וכך הילדים נהנים מנוכחותם. האחריות לטיפול השוטף בילדים, בשונה ממשמורת בלעדית לאם, מוטלת על שני ההורים באופן שווה, על כל המשתמע מכך. יודגש שוב, שבמקרה של משמורת משותפת, המשמורת הבלעדית לא מוטלת על האם, אלא על שני ההורים במשותף.
לסיכום:
במאמר זה, עסקנו בדין לגבי משמורת בלעדית לאם. הסברנו כי הבסיס החוקי בישראל, הוא כי המשמורת הבלעדית בד"כ ניתנת לאם, במיוחד עד גיל 6, לאור קיומה של חזקת הגיל הרך. כמו כן, ציינו בקצרה כי ישנן נסיבות שבהן לא תוטל משמורת בלעדית על האם, במיוחד עד גיל 6, אך אלו החריגים ולא הכלל. מעבר לכך, מומלץ להיעזר בעורך דין משפחה בעל ניסיון.
