בישראל, הערכאה העוסקת בגירושין של יהודים שנישאו כדת משה וישראל, היא בית הדין הרבני, על פי סמכותו הבלעדית, כאמור בחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג–1953 (להלן: "חוק בתי הדין הרבניים").
מלבד ההליך המרכזי, שהוא – הליך הגירושין, בדרך כלל ייאלצו בני הזוג המבקשים להתגרש, להסדיר עוד נושאי מעטפת, שהם הליכי המשנה, בין היתר – חלוקת הרכוש המשותף. דיון בנושאי המעטפת, יתכן שייעשה גם הוא בבית הדין הרבני, על ידי כריכת הנושא להליך המרכזי, או בערכאה הטבעית לעניינים הללו, הנקראת – בית המשפט לענייני משפחה. מכאן, הרי שבמאמר זה נסקור מהו אופן חלוקת הרכוש בגירושין, בהתאם לחקיקה הקיימת ולהסדרים הקיימים: חוק יחסי ממון ואיזון משאבים, חזקת השיתוף. כמו כן, נסביר על הסכם ממון.
מאמר זה מובא לנוחיותכם, קוראים/ות יקרים/ות ואין לראותו כתחליף לייעוץ עם עורך דין לענייני משפחה.
חוק יחסי ממון והסדר איזון משאבים:
חוק יחסי ממון, התשל"ג–1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), הוא החוק המסדיר את ענייני חלוקת הרכוש בעת פרידה של בני זוג נשואים (כאלו שנישאו אחרי שנת 1974). על פי חוק יחסי הממון, בעת פרידה של זוג נשוי וסיום הקשר הזוגי, יחולק רכושם של השניים בהתאם לחזקה הקבועה בחוק, חזקה הנקראת חזקת איזון משאבים, שהיא למעשה חזקה הקובעת חלוקת שוויונית והוגנת, התלויה במאמץ שהושקע בצבירת הנכס, ועל בסיסה מושתת חוק יחסי ממון.
על פי סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון: "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין (2) גמלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על–ידי המוסד לביטוח לאומי, או גמלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני–הזוג בשל נזק גוף, או מוות;(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם". על פי הסעיף האמור, ההתייחסות תעשה בדרך כלל על נכסים שנצברו בעוד הזוג היה ביחד, חי בשיתוף ועל נכסים שנצברו במשותף. בסעיף 5(ב) לחוק יחסי ממון, מתייחס החוק לחלוקת הרכוש בעת פטירת אחד מבני הזוג. במקרה כזה, יועבר החלק המתואר בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון, ליורשיו על פי דין של הנפטר.
בעבר (וכיום בכל הנוגע לידועים בציבור) – חזקת השיתוף:
בטרם חוקק חוק יחסי ממון, בשנת 1974, קדמה חזקת השיתוף. על פי חזקת השיתוף, שניים שבוחרים לחיות יחדיו, ויוצרים ביניהם יחסים, בוחרים בשיתוף בחייהם, אחד של השני, בכל תחומי החיים, לרבות בעניינים הממוניים. אי לכך, בעת פרידה, יש לחלק את רכושם שווה בשווה (פרט לסייגים הנוגעים לרכוש מסוים אשר הגיע טרם הנישואים או מיסוד הקשר, לדוגמא – אצל ידועים בציבור).
חזקה זו נתפסה כלא שוויונית והוגנת, משום שמצבים רבים הביאו צד אחד אשר הגיע מרובה נכסים לעומת השני, לסיים את הקשר, תוך שהוא מעניק מחצית מרכושו לאחר, מבלי שיש כל הצדקה לכך. ומכאן, עלה הצורך לחוקק את חוק יחסי ממון, אשר נועד לתקן את חוסר השוויון המובנה. חשוב לשים לב שחזקת השיתוף חלה גם היום על זוגות שנישאו לפני שנת 1974 ועל זוגות המוכרים כ"ידועים בציבור".
הסכם ממון:
חוק יחסי ממון והסדר איזון משאבים או חזקת השיתוף, הם ברירות המחדל החוקיות הקיימות בישראל. אלו אינם חלים כאשר לבני הזוג קיים הסדר ספציפי בדבר רכושם, שהוא הסכם ממון. הסכם הממון הינו הסכם הנחתם בטרם מיסוד הקשר הזוגי, ויש בו חלוקה לשני נושאים עיקריים: הרכוש האישי לפני מיסוד הקשר, וחלוקת הרכוש לאחר פרידת השניים. להסכם ממון יש מספר יתרונות בולטים, כמו – יעילות, וודאות ואמון. מנגד, יש הטוענים שיש בכך פגיעה ברומנטיקה, וזאת כאשר זוג אשר נכנס למערכת יחסים, חושב ומתכנן את סיומה. כמו כן, וכמו כל חוזה, במידה ויש חשש להטיה בחוזה, שלא בתום לב, לא יוכר הסכם הממון, ובעת הצורך יפנו את בני הזוג לברירות המחדל החוקיות.
לסיכום:
אמנם קיימים הסדרים חוקיים שנועדו ליצור הבהרה ויציבות הנוגעת לחלוקת רכוש לאחר פרידה, אך מניסיון, נראה שדווקא נושא זה גורם לחיכוכים רבים בין בני הזוג בהליך הגירושין. אי לכך, וכדי למצות את רצונותיו וזכויותיו של מי מהצדדים, יש להסתייע בעורך דין לענייני משפחה, הן בהליך חלוקת הרכוש והן בהליך המרכזי, שהוא הליך הגירושין.
